תאוריה פוליטית: ישראל
דמוקרטיה ללא דמוס
שפה

בדמוקרטיה חי הדמוס בשטח המדינה. כך בתאוריה. בישראל אין הדבר כך. מדוע הציונות מחלישה בסופו של דבר את הדמוקרטיה הישראלית? מאת תמר עמר-דאהל TAMAR AMAR-DAHL




מדינת ישראל הוקמה כתוצאה מהתפתחות היסטורית, תוצר של התנועה הציונית מסוף המאה ה-19.
בתור שכזו היא מגדירה את עצמה גם 66 שנים לאחר הקמתה כמדינה 'יהודית ודמוקרטית'. את המתח הפנימי של הגדרה זו - ציונות כתנועה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל מצד אחד ומדינה דמוקרטית הפונה אל המערב המתפתח ומבקשת לאמץ את הערכים שלו מצד אחר - אפשר למצוא במגילת העצמאות משנת 1948: 

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה היהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

שורות אלה פותחות פתח להבנת אותו מתח פנימי המובנה בחזון הציוני. מצד אחד עומדת בעינה המשימה העיקרית שכרוכה בהקמת המדינה: יישוב יהודי של ארץ ישראל, ומצד אחר השאיפה של המדינה הצעירה להתחבר למקורות מערביים ליברליים דמוקרטיים ולהתבסס עליהם. מסמך הכרזת המדינה מבקש ליישב מונחים אוניברסליים כמו חירות, צדק ושלום עם אלמנטים לאומיים-יהודיים, שכרוכים כידוע באותו שינוי דמוגרפי של הארץ. החזון הציוני מבקש להתבסס בו זמנית על עקרונות ליברליים ועל 'חזונם של נביאי ישראל'.

חוקרים, בעיקר חוקרים ציוניים, נוטים לראות במסמך הכרזת המדינה בסיס ליברלי דמוקרטי לחיים המשותפים בין יהודים וערבים בארץ ישראל, אלא שהקוד היהודי – על כך כבר עמד הסוציולוג הישראלי המנוח ברוך קימרלינג בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 – עדיין מהווה גורם מרכזי להבנת דימוי המדינה ומדיניותה. המונח 'קוד יהודי' מורה על התפיסה המובנת מאליה הרווחת בישראל כי הדת היהודית היא הבסיס להגדרת הלאום היהודי, קרי הסובייקט של  המדינה היהודית.  אחרי הכל אלה הם משפטי המפתח של מגילת העצמאות:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית."  ובהמשך: "בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני (...) והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו היהודית".

ואכן, פולמוס אקדמי התפתח מאז שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת בניסיון ללבן את השאלה מהו הכינוי הראוי למשטר הישראלי לאור משימתו המרכזית של משטר זה למימוש החזון הציוני בארץ ישראל. ניתן לעמוד על שלוש קטגוריות של חוקרים בפולמוס זה, רובם חוקרים ישראלים: ראשית, החוקרים המסורתיים. שנית, החוקרים בעלי ציביון ביקורתי מתון. ובקטגוריה השלישית נמצאים חוקרים בעלי צביון ביקורתי רדיקלי כלפי החזון הציוני.

החוקרים המסורתיים נוטים להדגיש את האלמנט הדמוקרטי בתפיסה העצמית הישראלית ובהגדרה של המדינה 'כיהודית וכדמוקרטית'. הם מדברים על ישראל במושגים כמו 'דמוקרטיה ליברלית', 'דמוקרטיה קונסטיטואלית', וגם כ'משטר של קונקורדציה', כלומר כעל דמוקרטיה הבנויה על הסכמה בין העמים היושבים באותה ארץ.  

לעומתם, החוקרים בעלי הביקורת המתונה נוטים לראות את האלמנט האתני-יהודי בהגדרה של 'יהודית ודמוקרטית'. במחקריהם הם מדברים במושגים של 'דמוקרטיה אתנית', 'דמוקרטיה יהודית' או 'תיאודמוקרטיה'. 

אלה אמנם מניחים כי בישראל המשטר בעיקרו דמוקרטי, אך יחד עם זאת הם עומדים על בעייתיותה של ההבנה העצמית של 'יהודית ודמוקרטית', שוב כל זאת לאור משימת מימוש החזון הציוני. יש לציין שחוקרים אלה עדיין מתייחסים במחקרם לישראל של גבולות ערב מלחמת ששת הימים, כלומר הם מתייחסים למדינה שהעניקה אזרחות גם ללא יהודים, דהיינו לפלסטינים שנשארו באזורים שהפכו לאחר מלחמת 1948 לחלק משטח מדינת ישראל הריבונית.

אבל בדיוק על תפיסת מרחב זו מבקשים החוקרים בעלי הגישה הרדיקלית לערער. חוקרים אלה מבקשים לקחת בחשבון את כל השטח של ארץ ישראל, היא פלסטין המנדטורית, כדי לבחון את השאלה בדבר סוג המשטר בישראל. לדידם של חוקרים אלה, מיד עם כיבוש השטחים הפלסטינים בשנת 1967 הפעילה המדינה את שליטתה הפוליטית-צבאית וגם הכלכלית על שטחים אלה ועל יושביהם.  וזה, כך הם מציינים, נעשה חלק אינטגרלי של החזון הציוני, שכן אלה נתפסים כשטחים בתוך 'ארץ ישראל'.

לדעת חוקרים אלה, עיקרון מרכזי של ישראל הוא 'ייהוד הארץ'. מדובר לדידם על סיבת קיומה של המדינה: כיבוש הארץ, הקמת יישובים יהודיים וכמובן כל הקומפלקס שנקרא 'ביטחון' הם מאבני היסוד של המדיניות הישראלית. משמעותה של מדיניות זו היא בהכרח צמצום מרחב המחיה של הלא יהודים ולפיכך צמצום זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות, זכויות קניין וזכויות אזרח – בין אם מדובר על אזרחיה הפלסטינים של המדינה ('ערביי ארץ ישראל') ובין אם מדובר על הנתינים הפלסטינים בשטחים הכבושים. חוקרים אלה מדברים לפיכך במושגים של 'משטר שעטנז של דמוקרטיה וכיבוש', 'אתנוקרטיה', 'דמוקרטיה של אדונים', או במונח הטעון 'אפרטהייד'.

מהו אפוא המונח הראוי למשטר הישראלי בהקשר של מדינת היהודים? ברור כי זוהי שאלה מורכבת ורגישה במיוחד נוכח הסכסוך ההולך ומחריף ובעיית הלגיטימיות של מדיניות הביטחון הישראלית בין השאר בעולם המערבי. ואולם אי אפשר לענות על שאלה זו בלי לעמוד על השפעת הציונות על המדינה, תרבותה הפוליטית וההיסטוריה שלה ושל הסכסוך. מעניין לציין שאת העובדה כי הציונות מהווה בסיס אידיאולוגי-רעיוני של ישראל המודרנית נוטים רבים בארץ להדחיק. גם בארצות ידידותיות מושג 'הציונות' מופרד באופן אגבי מהמושג 'המדינה היהודית' או 'מדינת ישראל'.

מעניין גם הגל הפוסט-ציוני ששטף את המחקר ואת המדיה הישראליים בתחילת שנות התשעים על רקע תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל למדינות ערב. לרגע היסטורי קצר נדמה היה שהנורמליזציה והשלום הם בהישג יד. בהקשר זה נתפסה הציונות כמי שמילאה את תפקידה ההיסטורי: הקמת המדינה, שלום ונרמול היחסים בין היהודים ל"גויים החדשים" במזרח התיכון. הציונות הקלאסית מבית מדרשו של תאודור הרצל הרי רצתה ל"נרמל" את החיים היהודיים, כלומר להפכם לסובייקטים של מדינת לאום יהודית. או אז יושלם הפרויקט הציוני. אם כן, העידן הפוסט-ציוני נראה מנקודת המבט של תומכי תהליך השלום בשנות התשעים כעומד בפתח.

אלא שיותר משלום ונורמליזציה הקונספט המרכזי של הציונות הוא זה של 'מדינת לאום יהודית' ב'ארץ ישראל'. המחשבה כי אלה שני יעדים שסותרים זה את זו נוטים בעיקר בשמאל הישראלי להדחיק. שכן זהו שמאל ציוני. ישראל של תהליך אוסלו הרי לא העמידה בסימן שאלה את החזון הציוני, היא האמינה שאפשר לבסס על המדינה היהודית ברוב שטחי ארץ ישראל סוג מסוים של שלום עם הפלסטינים. הימין הישראלי ובוודאי זה המתנחלי אינו שותף לאמונה זו, ועל כן עומד על כך שקטגורית אין בסיס להידברות עם הפלסטינים.   

המשטר בישראל עוצב אפוא ישירות על ידי החזון הציוני. המושג 'ארץ ישראל' היה נפוץ בשיח הציוני עוד לפני הקמת המדינה, וכאמור מופיע במגילת העצמאות כבסיס לציונות. וכאן הנקודה המרכזית: במציאות הדו-לאומית של הטריטוריה המדוברת הסדר הפוליטי בישראל אינו יכול להיות אלא סדר לעומתי; סדר פוליטי שמתבסס על סכסוך אימננטי-מבני של הדמוגרפיה והמרחב. ההיסטוריה של סדר זה התפתחה באופן ישיר לסכסוך עם העם הפלסטיני, סכסוך שעומד היסטורית בבסיס הסכסוך הישראלי-ערבי, זאת למרות הנסיון החוזר ונשנה להדחיקו מסדר היום הפוליטי. מנקודת מבט של ישראל הציונית הוא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר, אם נותנים את הדעת על ההתפתחויות המדאיגות מאז האינתיפאדה השנייה (2004-2000) ובהסלמה שבעקבותיה: מלחמת לבנון השניה (2006), המבצעים הצבאיים בעזה (2008, 2012, 2014) מאז פינתה ישראל את ישוביה שם (2005) ועליית החמאס לשלטון (2006).

גם לאחר 66 שנות ריבונות יהודית וסכסוך טריטוראלי-לאומי מר וחסר מוצא עדיין תקפה ההבנה כי הציונות היא הבסיס לקיומה של מדינת ישראל ולחייה הפוליטיים. הבנה זו לא עומדת להשתנות בזמן הקרוב, ולו רק משום שאין כוחות פוליטיים בישראל לכך. יותר מכך, מזה כמה שנים ישנו ניסיון לעגן בחוק את המושג 'מדינה יהודית' בחוק יסוד: מדינת לאום. הוויכוח שמתלקח שוב ושוב סביב חיוניותו של חוק יסוד זה נוגע בנימיה של הזהות הישראלית.

כמה מקום אפוא יש לדמוקרטיה במדינה היהודית? לשם כך יש לענות על השאלה איזה סוג של פשרה מנהיגי ישראל מוכנים לעשות עם העם הפלסטיני: האם תהיה נכונות לשנות את תפיסת המדינה כיהודית או לשנות את הגדרת הדמוס ולוותר על הסובייקט 'עם יהודי' כעם של הלאום הישראלי (שכידוע לא קיים על פי בג"ץ), או שמא תסכין ישראל למה שמוכר מאז תהליך אוסלו כפתרון של שתי מדינות לשני עמים, ותסכים לחלוקה טריטוראילית של מה שהיא תופסת כ'ארץ ישראל' לשתי טריטוריות פוליטיות נפרדות? אופציה זו תאלץ אותה לוותר על מיתוס מייסד של המדינה היהודית, על מיתוס ארץ ישראל.

מכיוון שבעידן הנוכחי ישראל אינה נכונה לממש אף אחת מפשרות אלה, נותרת המורשת הציונית על כנה כיסוד מכונן של המשטר הישראלי והסדר הפוליטי שלו. סדר זה בנוי על שליטה צבאית (על הפלסטינים), על תרבות פוליטית שנאלצת לחיות על החרב ולהצדיקה שוב ושוב. לפיכך הדמוקרטיה הישראלית מקבלת סממנים של 'דמוקרטיה במדים' או 'דמוקרטיה של מיליטריזם אזרחי'.

הדמוקרטיה הישראלית הרי צמחה בפועל מתוך אותו סכסוך. בתוך כך התבסס במהלך השנים מיתוס נוסף של הסדר הפוליטי הישראלי: 'מיתוס הביטחון'. הביטחון נתפס מאז הקמת המדינה כיסוד מכונן של הלאומיות היהודית בישראל המודרנית. מיתוס הביטחון נוצר בין השאר מתוך תפיסת ההיסטוריה היהודית כסיפור של סבל מתמשך. בעיקרה של תפיסה זו היחסים בין יהודים לגויים אינם בני גישור, אם לא ממש עוינים. ישראל נוסדה הרי רק שלוש שנים לאחר הכחדת יהודי אירופה, כלומר הכחדתו של אותו סובייקט מיועד של הלאומיות היהודית. השואה, ולאחר הקמת המדינה התבססות הסכסוך הישראלי-ערבי כגורם מרכזי בסדר הפוליטי הישראלי עמדו ללא ספק ביסוד מיתוס הביטחון. משמעותו של זה בפועל כי אין מנוס מכוח צבאי, חזק מאויביו, והפעלתו החוזרת ונשנית נגד מי שמוגדר כאויבה של ישראל הציונית.

הלגיטימציה הפנים ישראלית לשימוש בכוח היא תנאי הכרחי לקיומו של מיתוס הביטחון, שבחשבון היסטורי הביא ל'דמוקרטיה של מיליטריזם אזרחי'. משמעותה של זו בהקשר של השאלה הפלסטינית היא כי לחברה האזרחית ולנציגיה בכנסת יש השפעה מועטה על מדיניות הביטחון, ועל כל מה שקשור לסכסוך. מדיניות הביטחון נקבעת כמעט בלעדית על ידי קבינט מדיני-ביטחוני בשיתוף עם ראשי מערכת הביטחון. ואחת היא מי מנהל את המדינה, ה'שמאל' או בנימין נתניהו.

מכאן אפשר לדבר על הפרדוקס של ישראל: המדינה וצבאה חזקים לאין ערוך. החברה האזרחית חלשה ולמעשה חסרת יכולת השפעה ממשית על הנעשה בשמה, שכן גורם משמעותי בסדר הפוליטי בישראל הוא תופעת הדה-פוליטיזציה של החברה האזרחית בכל הקשור למדיניות הביטחון, כמו גם השלום. בכלל, עיצוב הסיפור של הסכסוך נעשה על ידי המדינה וצבאה, ואלה עדיין תופסים את הבעיה הפלסטינית כבעיה ביטחונית גרידא.

על כן המסקנה המתבקשת, רדיקלית ככל שתהיה היא, כי הסכסוך עם הפלסטינים נותר מבחינתה של ישראל כסוג של מחיר שיש לשלם עבור החיים הלאומיים בארץ ישראל. ועל כן כרע במיעוטו. זוהי בכל מקרה התפיסה של הימין החילוני והמתנחלי. השמאל הציוני לעומתו אמנם פעל כל השנים על פי תפיסה זו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך, אלא שתוך כדי הוא דמיין שהשלום הוא בכל זאת בר-השגה. לפיכך הפכו לחלום, לדבר א-פוליטי, לא בר מימוש במציאות הפוליטית של ישראל הציונית.

פתרון מדיני אמתי יכריח את ישראל להעמיד למבחן את החזון הציוני כבסיס לקיומה. זהו אתגר קשה בהתחשב בהישגיה של הציונות בשבעים השנים האחרונות לחיזוק הזהות היהודית ולמעמדם של היהודים בארץ ובגולה לאחר השואה.  מה גם שקיים אי אמון עמוק בסיכויים להשגת הסדר יציב עם הפלסטינים בפרט ועם העולם הערבי בכלל.  לפיכך אפשר להניח כי ישראל הפוליטית תבחר להמשיך לחיות עם הסכסוך בין מאה השנים, אלא שבו בעת היא תוכל לשאת פחות ופחות דמוקרטיה במובן המקורי שלה, זה של שלטון העם, ובשלב מסוים אולי תיאלץ לוותר עליה כליל.

אפריל 2015


13.03.2015

Write a comment


First Name: *
Surname:
Email: *
Your Comment: *
CAPTCHA


1 - 6

Comments


Janix   12:01 Uhr 22.10.2015

Im Gebiet des Staats Israels sind nicht alle Araber damals von der Tsahal vertrieben worden, sondern leben wie schon bemerkt schon einige arabische Israeli im "grauen" Gebiet. Auch wenn sie nicht 100% gleiche Rechte und Pflichten haben (etwa Armee). Diese Bevölkerungsverteilung grafisch zu markieren, hätte auch ich als eleganter empfunden.

Doch selbst mit dieser Einschränkung ist die Aussage klar und gut dargestellt, finde ich. Die Paralleleln zu Sparta und Südafrika sind offensichtlich. Übrigens: es gab und gibt andere Demokratien in der Region: Libanon, kurz auch Palästina, bevor es destabilisiert wurde.

Und eine Demokratie krass auf eine "Ethnie" zu bauen, hat in Osteuropa auch schon nicht funktioniert und wird niemals ohne Gewalt gelingen. Danke für den sachlich formulierten Grundkurs, auf den sich gut verweisen lässt.





Otis   19:07 Uhr 03.04.2015

Tja, da habt ihr nun den Salat...

Kaum kommt in dieser Republik jemand aus der "Anti-Israel-Fraktion" (z.B. Amar-Dahl) zu Wort, kommt die "Pro-Israel-Fraktion" (z.B. lisaswelt) angerannt und schimpft wie ein Rohrspecht. Anders herum funktioniert dieses gut geölte Räderwerk ebenso zuverlässig. Der eine vernachlässigt dieses, der andere bewertet jenes falsch.

Ja ja, so ist das eben in den Geistes-"wissenschaften". Auf die gleiche Weise könnte ich eure "Volkswirtschaften-Karte" zerreißen, denn natürlich sind manche Volkswirtschaften recht einseitig aufgestellt und damit zum Teil nicht unerheblichen Schwankungen unterworfen, insbesondere bei den Schwellenländern, die ihr zum Vergleich herangezogen habt.

Vielleicht wäre es hilfreich, wenn sich die Redaktion positionieren würde und erkläuterte, warum ihr euch für die eine und gegen die andere Perspektive entschieden hat. Und warum ihr als Redaktion - vielleicht im Kontext der aktuellen wissenschaftlichen Diskussion - eben der einen Perspektive eine Plattform bietet und nicht der anderen.

Eine ebenso einseitige Gegenmeinung zum Isreal-Artikel in dieser Republik zu finden, dürfte nicht schwer sein, aber jemanden, der sich halbwegs sicher zwischen den Stühlen bewegt? Vielleicht fragt ihr Ali Amjad Rizvi aus Toronto, auch wenn der eher journalistisch arbeitet als wissenschaftlich. Aber es sind ja auch die journalistischen Fettnäpfchen, in die ihr mit schöner Sicherheit getreten seid...





Daniel Samson   01:09 Uhr 03.04.2015

Guter Artikel, der für mich klar offenlegt,dass die Begriffe "Ethnische Demokratie" oder "Jüdische Demokratie" sich in sich selbst ausschließen.
Solange die israelische Führung eine Politik betreibt, die auf eine "Demokratie nur für Juden" abzielt, ist Israel keine Demokratie, sondern ein Apartheidsstaat.

Ingo : Es wird jedoch auch durch die deutschen Leitmedien weitgehend verschwiegen, dass hundert Tausende Menschen 1948 aus ihrem angestammten Siedlungsgebieten (um nicht das Wort "Lebensraum" zu benutzen, das Sie anscheinend nicht mögen)vertrieben wurden und diese Menschen bzw. ihre Nachfahren kein Recht auf Rückkehr zugestanden wird. Auch kann ich mich nicht an ein Wort des Bedauerns eines israelischen Regierungsvertreters erinnern. Auch nach der Nakba (arab. für Katastrophe/Unglück), wie die genannte Vertreibung auch genannt wird, gingen die Landenteignungen der palästinensischen Bevölkerung z.T. durch die israelischen Behörden weiter. Gerade vor wenigen Tagen wurde deshalb der "Tag des Bodens" begangen.
Siehe : http://de.wikipedia.org/wiki/Tag_des_Bodens

Dabei habe ich noch überhaupt nicht von den widerrechtlich besetzten palästinensischen Gebieten geschrieben.
Dort wird nämlich laufend das israelische Siedlungsterritorium ausgebaut, was zum großen Teil selbst
nach israelische Gesetzen illegal ist.
Zwar bilden dort (im Westjordanland) die israelischen Siedler zwar "erst" ca. ein Fünftel der Bevölkerung jedoch verbrauchen diese u.a. ein Mehrfaches an Wasser als die "Ureinwohner" des Gebietes und besitzen eine überproportionale Größe an Landfläche.
Also bleibt führ die Urbevölkerung kaum Land übrig und damit erst recht keine Grundlage, mit denen die "Ureinwohner"
eine souveräne Gemeinschaft aufbauen könnten. Letztendlich muss man bei der israelischen Politik in den besetzten Gebieten also von einer "Ethnischen Säuberung" sprechen.

Zum Schluss möchte ich noch die Frage aufwerfen, was Sie unter "neu-rechts" verstehen, bzw. warum Sie diesen Artikel so bezeichnen.
Nach meiner Beobachtung sind Neurechte u.a. jene Personen und Organisationen, die eine enge Verbindung zu der israelischen Führung und ihrer rassistischen Politik suchen, u.a. Geert Wilders (Niederlande),
Marie Le-Pen(FrontNational,Frankreich)
und neuerdings auch die österreichische Freiheitliche Partei Österreichs (FPÖ).





Benjamin Fredrich   21:46 Uhr 01.04.2015

An Jasmina Pohlmann:
Sie haben es richtig verstanden.

An Ingo:
Vielen Dank für deine Hinweise.

1. Volle Zustimmung bezüglich der Wortwahl. Ich habe es geändert.

2. Hast du den Eindruck, dass „lizaswelt“ ganz ohne politische Mission agiert? Ich habe den Eindruck, dass die Autoren dort verbissen einseitig schreiben.

3. Katapult ist offen dafür, auch die Gegenmeinung dieses Artikels zu veröffentlichen. Du kannst uns gerne Wissenschaftler vorschlagen, die bereit sind, auf unserer Seite zu veröffentlichen.

4. Auf deine Bemerkung bezüglich der Knesset möchte ich inhaltlich nicht eingehen, aber empfehlen, solche sensiblen Themen auch sensibel zu formulieren und wenn möglich mit guten Argumenten zu unterstützen.

BF





Ingo   20:28 Uhr 01.04.2015

Zu den Karten empfehle ich folgende Lektüre:
http://lizaswelt.net/2012/08/01/schlechte-karten-sind-trumpf/

Bei den Karten wird der "Lebensraum von Juden" (welch ekelhafte Sprache) und der "Lebensraum von Arabern bzw. Palästinensern" als sich ausschließend dargestellt. Dass im "jüdischen Lebensraum" ca. 1.300.000 arabisch stämmige Menschen leben (ca. 20% der israelischen Bevölkerung), die zudem noch ganz undemokratisch in der Knesset vertreten sind wird einfach verschwiegen.

Das in einem neuen Magazin (mit zugegeben begrüßenswerter Absicht) an prominenter Stelle ein neu-rechter Artikel positioniert wird, der der einzigen demokratie im nahen Osten die Legitimität absprich ist gelinde gesagt schade. Lasst euch doch nicht für sowas vor den Karren spannen.





Jasmina Pohlmann   09:31 Uhr 01.04.2015

Super Idee, nur al kleine Anmerkung, die blaue Figur würde ich auch grau machen, sonst muss man länger überlegen, ob das für die jüdische Bevölkerung gilt. Oder habe ich das mißverstanden?



1 - 6
AUTHOR



© 2019 Katapult gUG (haftungsbeschränkt)