מדינת ישראל הוקמה כתוצאה מהתפתחות היסטורית, תוצר של התנועה הציונית מסוף המאה ה-19.
בתור שכזו היא מגדירה את עצמה גם 66 שנים לאחר הקמתה כמדינה 'יהודית ודמוקרטית'. את המתח הפנימי של הגדרה זו - ציונות כתנועה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל מצד אחד ומדינה דמוקרטית הפונה אל המערב המתפתח ומבקשת לאמץ את הערכים שלו מצד אחר - אפשר למצוא במגילת העצמאות משנת 1948: 

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה היהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

שורות אלה פותחות פתח להבנת אותו מתח פנימי המובנה בחזון הציוני. מצד אחד עומדת בעינה המשימה העיקרית שכרוכה בהקמת המדינה: יישוב יהודי של ארץ ישראל, ומצד אחר השאיפה של המדינה הצעירה להתחבר למקורות מערביים ליברליים דמוקרטיים ולהתבסס עליהם. מסמך הכרזת המדינה מבקש ליישב מונחים אוניברסליים כמו חירות, צדק ושלום עם אלמנטים לאומיים-יהודיים, שכרוכים כידוע באותו שינוי דמוגרפי של הארץ. החזון הציוני מבקש להתבסס בו זמנית על עקרונות ליברליים ועל 'חזונם של נביאי ישראל'.

חוקרים, בעיקר חוקרים ציוניים, נוטים לראות במסמך הכרזת המדינה בסיס ליברלי דמוקרטי לחיים המשותפים בין יהודים וערבים בארץ ישראל, אלא שהקוד היהודי – על כך כבר עמד הסוציולוג הישראלי המנוח ברוך קימרלינג בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 – עדיין מהווה גורם מרכזי להבנת דימוי המדינה ומדיניותה. המונח 'קוד יהודי' מורה על התפיסה המובנת מאליה הרווחת בישראל כי הדת היהודית היא הבסיס להגדרת הלאום היהודי, קרי הסובייקט של  המדינה היהודית.  אחרי הכל אלה הם משפטי המפתח של מגילת העצמאות:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית."  ובהמשך: "בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני (...) והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו היהודית".

ואכן, פולמוס אקדמי התפתח מאז שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת בניסיון ללבן את השאלה מהו הכינוי הראוי למשטר הישראלי לאור משימתו המרכזית של משטר זה למימוש החזון הציוני בארץ ישראל. ניתן לעמוד על שלוש קטגוריות של חוקרים בפולמוס זה, רובם חוקרים ישראלים: ראשית, החוקרים המסורתיים. שנית, החוקרים בעלי ציביון ביקורתי מתון. ובקטגוריה השלישית נמצאים חוקרים בעלי צביון ביקורתי רדיקלי כלפי החזון הציוני.

החוקרים המסורתיים נוטים להדגיש את האלמנט הדמוקרטי בתפיסה העצמית הישראלית ובהגדרה של המדינה 'כיהודית וכדמוקרטית'. הם מדברים על ישראל במושגים כמו 'דמוקרטיה ליברלית', 'דמוקרטיה קונסטיטואלית', וגם כ'משטר של קונקורדציה', כלומר כעל דמוקרטיה הבנויה על הסכמה בין העמים היושבים באותה ארץ.  

לעומתם, החוקרים בעלי הביקורת המתונה נוטים לראות את האלמנט האתני-יהודי בהגדרה של 'יהודית ודמוקרטית'. במחקריהם הם מדברים במושגים של 'דמוקרטיה אתנית', 'דמוקרטיה יהודית' או 'תיאודמוקרטיה'. 

אלה אמנם מניחים כי בישראל המשטר בעיקרו דמוקרטי, אך יחד עם זאת הם עומדים על בעייתיותה של ההבנה העצמית של 'יהודית ודמוקרטית', שוב כל זאת לאור משימת מימוש החזון הציוני. יש לציין שחוקרים אלה עדיין מתייחסים במחקרם לישראל של גבולות ערב מלחמת ששת הימים, כלומר הם מתייחסים למדינה שהעניקה אזרחות גם ללא יהודים, דהיינו לפלסטינים שנשארו באזורים שהפכו לאחר מלחמת 1948 לחלק משטח מדינת ישראל הריבונית.

אבל בדיוק על תפיסת מרחב זו מבקשים החוקרים בעלי הגישה הרדיקלית לערער. חוקרים אלה מבקשים לקחת בחשבון את כל השטח של ארץ ישראל, היא פלסטין המנדטורית, כדי לבחון את השאלה בדבר סוג המשטר בישראל. לדידם של חוקרים אלה, מיד עם כיבוש השטחים הפלסטינים בשנת 1967 הפעילה המדינה את שליטתה הפוליטית-צבאית וגם הכלכלית על שטחים אלה ועל יושביהם.  וזה, כך הם מציינים, נעשה חלק אינטגרלי של החזון הציוני, שכן אלה נתפסים כשטחים בתוך 'ארץ ישראל'.

לדעת חוקרים אלה, עיקרון מרכזי של ישראל הוא 'ייהוד הארץ'. מדובר לדידם על סיבת קיומה של המדינה: כיבוש הארץ, הקמת יישובים יהודיים וכמובן כל הקומפלקס שנקרא 'ביטחון' הם מאבני היסוד של המדיניות הישראלית. משמעותה של מדיניות זו היא בהכרח צמצום מרחב המחיה של הלא יהודים ולפיכך צמצום זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות, זכויות קניין וזכויות אזרח – בין אם מדובר על אזרחיה הפלסטינים של המדינה ('ערביי ארץ ישראל') ובין אם מדובר על הנתינים הפלסטינים בשטחים הכבושים. חוקרים אלה מדברים לפיכך במושגים של 'משטר שעטנז של דמוקרטיה וכיבוש', 'אתנוקרטיה', 'דמוקרטיה של אדונים', או במונח הטעון 'אפרטהייד'.

מהו אפוא המונח הראוי למשטר הישראלי בהקשר של מדינת היהודים? ברור כי זוהי שאלה מורכבת ורגישה במיוחד נוכח הסכסוך ההולך ומחריף ובעיית הלגיטימיות של מדיניות הביטחון הישראלית בין השאר בעולם המערבי. ואולם אי אפשר לענות על שאלה זו בלי לעמוד על השפעת הציונות על המדינה, תרבותה הפוליטית וההיסטוריה שלה ושל הסכסוך. מעניין לציין שאת העובדה כי הציונות מהווה בסיס אידיאולוגי-רעיוני של ישראל המודרנית נוטים רבים בארץ להדחיק. גם בארצות ידידותיות מושג 'הציונות' מופרד באופן אגבי מהמושג 'המדינה היהודית' או 'מדינת ישראל'.

מעניין גם הגל הפוסט-ציוני ששטף את המחקר ואת המדיה הישראליים בתחילת שנות התשעים על רקע תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל למדינות ערב. לרגע היסטורי קצר נדמה היה שהנורמליזציה והשלום הם בהישג יד. בהקשר זה נתפסה הציונות כמי שמילאה את תפקידה ההיסטורי: הקמת המדינה, שלום ונרמול היחסים בין היהודים ל"גויים החדשים" במזרח התיכון. הציונות הקלאסית מבית מדרשו של תאודור הרצל הרי רצתה ל"נרמל" את החיים היהודיים, כלומר להפכם לסובייקטים של מדינת לאום יהודית. או אז יושלם הפרויקט הציוני. אם כן, העידן הפוסט-ציוני נראה מנקודת המבט של תומכי תהליך השלום בשנות התשעים כעומד בפתח.

אלא שיותר משלום ונורמליזציה הקונספט המרכזי של הציונות הוא זה של 'מדינת לאום יהודית' ב'ארץ ישראל'. המחשבה כי אלה שני יעדים שסותרים זה את זו נוטים בעיקר בשמאל הישראלי להדחיק. שכן זהו שמאל ציוני. ישראל של תהליך אוסלו הרי לא העמידה בסימן שאלה את החזון הציוני, היא האמינה שאפשר לבסס על המדינה היהודית ברוב שטחי ארץ ישראל סוג מסוים של שלום עם הפלסטינים. הימין הישראלי ובוודאי זה המתנחלי אינו שותף לאמונה זו, ועל כן עומד על כך שקטגורית אין בסיס להידברות עם הפלסטינים.   

המשטר בישראל עוצב אפוא ישירות על ידי החזון הציוני. המושג 'ארץ ישראל' היה נפוץ בשיח הציוני עוד לפני הקמת המדינה, וכאמור מופיע במגילת העצמאות כבסיס לציונות. וכאן הנקודה המרכזית: במציאות הדו-לאומית של הטריטוריה המדוברת הסדר הפוליטי בישראל אינו יכול להיות אלא סדר לעומתי; סדר פוליטי שמתבסס על סכסוך אימננטי-מבני של הדמוגרפיה והמרחב. ההיסטוריה של סדר זה התפתחה באופן ישיר לסכסוך עם העם הפלסטיני, סכסוך שעומד היסטורית בבסיס הסכסוך הישראלי-ערבי, זאת למרות הנסיון החוזר ונשנה להדחיקו מסדר היום הפוליטי. מנקודת מבט של ישראל הציונית הוא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר, אם נותנים את הדעת על ההתפתחויות המדאיגות מאז האינתיפאדה השנייה (2004-2000) ובהסלמה שבעקבותיה: מלחמת לבנון השניה (2006), המבצעים הצבאיים בעזה (2008, 2012, 2014) מאז פינתה ישראל את ישוביה שם (2005) ועליית החמאס לשלטון (2006).

גם לאחר 66 שנות ריבונות יהודית וסכסוך טריטוראלי-לאומי מר וחסר מוצא עדיין תקפה ההבנה כי הציונות היא הבסיס לקיומה של מדינת ישראל ולחייה הפוליטיים. הבנה זו לא עומדת להשתנות בזמן הקרוב, ולו רק משום שאין כוחות פוליטיים בישראל לכך. יותר מכך, מזה כמה שנים ישנו ניסיון לעגן בחוק את המושג 'מדינה יהודית' בחוק יסוד: מדינת לאום. הוויכוח שמתלקח שוב ושוב סביב חיוניותו של חוק יסוד זה נוגע בנימיה של הזהות הישראלית.

כמה מקום אפוא יש לדמוקרטיה במדינה היהודית? לשם כך יש לענות על השאלה איזה סוג של פשרה מנהיגי ישראל מוכנים לעשות עם העם הפלסטיני: האם תהיה נכונות לשנות את תפיסת המדינה כיהודית או לשנות את הגדרת הדמוס ולוותר על הסובייקט 'עם יהודי' כעם של הלאום הישראלי (שכידוע לא קיים על פי בג"ץ), או שמא תסכין ישראל למה שמוכר מאז תהליך אוסלו כפתרון של שתי מדינות לשני עמים, ותסכים לחלוקה טריטוראילית של מה שהיא תופסת כ'ארץ ישראל' לשתי טריטוריות פוליטיות נפרדות? אופציה זו תאלץ אותה לוותר על מיתוס מייסד של המדינה היהודית, על מיתוס ארץ ישראל.

מכיוון שבעידן הנוכחי ישראל אינה נכונה לממש אף אחת מפשרות אלה, נותרת המורשת הציונית על כנה כיסוד מכונן של המשטר הישראלי והסדר הפוליטי שלו. סדר זה בנוי על שליטה צבאית (על הפלסטינים), על תרבות פוליטית שנאלצת לחיות על החרב ולהצדיקה שוב ושוב. לפיכך הדמוקרטיה הישראלית מקבלת סממנים של 'דמוקרטיה במדים' או 'דמוקרטיה של מיליטריזם אזרחי'.

הדמוקרטיה הישראלית הרי צמחה בפועל מתוך אותו סכסוך. בתוך כך התבסס במהלך השנים מיתוס נוסף של הסדר הפוליטי הישראלי: 'מיתוס הביטחון'. הביטחון נתפס מאז הקמת המדינה כיסוד מכונן של הלאומיות היהודית בישראל המודרנית. מיתוס הביטחון נוצר בין השאר מתוך תפיסת ההיסטוריה היהודית כסיפור של סבל מתמשך. בעיקרה של תפיסה זו היחסים בין יהודים לגויים אינם בני גישור, אם לא ממש עוינים. ישראל נוסדה הרי רק שלוש שנים לאחר הכחדת יהודי אירופה, כלומר הכחדתו של אותו סובייקט מיועד של הלאומיות היהודית. השואה, ולאחר הקמת המדינה התבססות הסכסוך הישראלי-ערבי כגורם מרכזי בסדר הפוליטי הישראלי עמדו ללא ספק ביסוד מיתוס הביטחון. משמעותו של זה בפועל כי אין מנוס מכוח צבאי, חזק מאויביו, והפעלתו החוזרת ונשנית נגד מי שמוגדר כאויבה של ישראל הציונית.

הלגיטימציה הפנים ישראלית לשימוש בכוח היא תנאי הכרחי לקיומו של מיתוס הביטחון, שבחשבון היסטורי הביא ל'דמוקרטיה של מיליטריזם אזרחי'. משמעותה של זו בהקשר של השאלה הפלסטינית היא כי לחברה האזרחית ולנציגיה בכנסת יש השפעה מועטה על מדיניות הביטחון, ועל כל מה שקשור לסכסוך. מדיניות הביטחון נקבעת כמעט בלעדית על ידי קבינט מדיני-ביטחוני בשיתוף עם ראשי מערכת הביטחון. ואחת היא מי מנהל את המדינה, ה'שמאל' או בנימין נתניהו.

מכאן אפשר לדבר על הפרדוקס של ישראל: המדינה וצבאה חזקים לאין ערוך. החברה האזרחית חלשה ולמעשה חסרת יכולת השפעה ממשית על הנעשה בשמה, שכן גורם משמעותי בסדר הפוליטי בישראל הוא תופעת הדה-פוליטיזציה של החברה האזרחית בכל הקשור למדיניות הביטחון, כמו גם השלום. בכלל, עיצוב הסיפור של הסכסוך נעשה על ידי המדינה וצבאה, ואלה עדיין תופסים את הבעיה הפלסטינית כבעיה ביטחונית גרידא.

על כן המסקנה המתבקשת, רדיקלית ככל שתהיה היא, כי הסכסוך עם הפלסטינים נותר מבחינתה של ישראל כסוג של מחיר שיש לשלם עבור החיים הלאומיים בארץ ישראל. ועל כן כרע במיעוטו. זוהי בכל מקרה התפיסה של הימין החילוני והמתנחלי. השמאל הציוני לעומתו אמנם פעל כל השנים על פי תפיסה זו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך, אלא שתוך כדי הוא דמיין שהשלום הוא בכל זאת בר-השגה. לפיכך הפכו לחלום, לדבר א-פוליטי, לא בר מימוש במציאות הפוליטית של ישראל הציונית.

פתרון מדיני אמתי יכריח את ישראל להעמיד למבחן את החזון הציוני כבסיס לקיומה. זהו אתגר קשה בהתחשב בהישגיה של הציונות בשבעים השנים האחרונות לחיזוק הזהות היהודית ולמעמדם של היהודים בארץ ובגולה לאחר השואה.  מה גם שקיים אי אמון עמוק בסיכויים להשגת הסדר יציב עם הפלסטינים בפרט ועם העולם הערבי בכלל.  לפיכך אפשר להניח כי ישראל הפוליטית תבחר להמשיך לחיות עם הסכסוך בין מאה השנים, אלא שבו בעת היא תוכל לשאת פחות ופחות דמוקרטיה במובן המקורי שלה, זה של שלטון העם, ובשלב מסוים אולי תיאלץ לוותר עליה כליל.

אפריל 2015